השבוע אני רוצה לספר לכם על שי ורינת.

שי ורינת הגיעו לטיפול. רינת הייתה היוזמת, היא תיארה חוסר אונים מאד גדול שהביא אותה לבוא ולבקש עזרה.

שי ורינת נשואים שמונה שנים, "כבר מתחילת הקשר", כך מספרת רינת, הרגשתי ששי לא מספיק מחובר אלי, כל פעם הוא לוקח על עצמו פרוייקטים והשקעות וראשו ורובו בתוך כל העומס הזה. אני אף פעם לא עניינתי אותו. הוא אמנם מתייחס אלי יפה, לא פוגע בי ולא משפיל או דברים כאלו, אבל אני לא נושא בחיים שלו, לא זוכר להקדיש מזמנו כדי לתת יחס, לפנק, לדאוג, להתעניין בשלומי או לבלות איתי. תמיד שאלתי את עצמי מה חסר בי כדי שהוא ירצה אותי יותר, ניסיתי להשתמש בהמון דרכים כדי לגייס אותו- הברקתי את הבית, עבדתי בעבודה שהכניסה המון כסף, כתבתי לו מכתבים והשקעתי כדי להיראות טוב. כל הדברים הללו עזרו לזמן קצר, שי היה מחמיא לי ומחייך יפה, אבל ברגע שרק יכל היה בורח לענייניו הבוערים.

עם הזמן הגעתי למצב של התשה. אין לי כבר כח לרדוף אחריו, לא רוצה אותי אז לא צריך.

"אבל כעת המצב לא פשוט בכלל",  רינת עצרה לרגע והתנשמה בכבדות, "מילא אני לא מעניינת אותו- כבר השלמתי עם זה. הבעיה היא שגם הילדים לא מעניינים אותו, וכאן זה ממש ממש בלתי נסבל, אני מרגישה שהילדים פשוט נפגעים מכך ששי כל כך עסוק בעצמו.

זה קורה בעיקר מול דני, הבן הבכור שלנו. דני תמיד היה מאתגר יותר מכולם, הוא ילד שצריך שכולם יראו ויעריצו אותו, האמת שהוא צודק כי חמש שנים הוא היה בן יחיד שלנו, ורק בגיל חמש נולדה לו אחות ואח"כ אחות נוספת. הוא לא יכול לסבול את המצב הזה שאני לא פנויה כל כולי לרשותו והוא ממש עושה לי את המוות כדי לגייס אותי אליו. הוא מציק לאחיותיו ומשתולל ומפרק את הבית. אני ממש משתגעת מההתנהגויות שלו, כבר לקחתי אותו לרכיבה טיפולית, לריפוי בעיסוק, למטפלת רגשית ולשחייה. כלום לא עזר- דני ממשיך לשגע את כל המשפחה, בעצם לא את כל המשפחה כי כמו שאמרתי לך- שי אף פעם לא נראה מוטרד מזה, הוא אדיש ומבסוט מעצמו ומהעיסוקים שלו, לא אכפת לו מה קורה מסביב…

השבוע בשולחן שבת היה מקרה שפשוט גמר אותי ולכן אני באה לטיפול.

זה כמובן קשור לדני. ישבתנו סביב שולחן שבת: שי, אני, דני והבנות.

היה אוכל ממש מושקע, עבדתי בפרך כדי להכין את האוכל הכי טעים, בהתאמה לשגעונות של כולם- זה לא אוהב חצילים וזה אוהב רק אוכל מתוק וזאת לא רוצה דגי ים וזה רוצה דווקא סלומון… בקיצור- באמת השקעתי שיהיה לכל אחד בדיוק את המאכלים האהובים עליו.

אח"כ גם הייתי צריכה להשתלט על כל הנקיונות וכל זה תוך כדי תנועה כי הילדים מסתובבים בבית, והם רעבים וצמאים ורוצים לטעום מכל דבר וכמובן צריך גם לארגן אותם, אז אני גם שוטפת כלים וגם רצפה וגם מגישה אוכל וגם מרגיעה וגם דואגת לכך שיהיה לילדים תעסוקה כדי שלא ילכלכו את כל הבית…

"בקיצור"- התנשפה רינת, זה היה פשוט לא הגיוני. כמובן שכשאני עומדת לקרוס ומבקשת עזרה משי אז הוא עוזר לי, אבל בנחת, לאט לאט ובקצב שלו. הוא לא מתאים את עצמו ללחץ שמסביב, לזה שעוד כמה דקות כבר נכנסת שבת והמצב בבית נורא ואיום.

ואז הגיע ליל שבת, שי מבסוט ונהנה מהסלטים ומהדגים המושקעים שכ"כ טרחתי עליהם, הוא שקוע בצלחת ולא רואה מימינו ומשמאלו. אבל אני רואה את כל מה שקורה מסביב: אני רואה איך דני אוכל בכוונה עם הידיים כדי לשגע אותי, אני רואה איך הוא מושך את המפה לכל הכיוונים, אני רואה שהוא מוזג לעצמו קולה בלי להיזהר וחצי כוס נשפכת על המפה,

כל הזמן ניסיתי להרגיע את עצמי כדי לא לצאת מהכלים, אבל אז קרה משהו שפשוט הוציא אותי מדעתי, הילד התחיל לתת לאחיות שלו בעיטות מתחת השולחן. הרגשתי שאני מגיעה לקצה אז ניסיתי לעשות הכל כדי ששי יתגייס לטפל במה שקורה פה, סימנתי לו בכל דרך אפשרית והוא פשוט התעלם מהרמזים המפורשים שלי. ואז, בבת אחת ניגשתי לדני והפלקתי לו כאלה מכות… זה היה פשוט נורא. זה לא היה מכות של חינוך, אלא פשוט התקפת עצבים! הרגשתי שאני מאבדת שליטה על כל החיים שלי…

קוראים יקרים,

כששאלתי את רינת מה היא רוצה ממני, המטפל, קיבלתי תשובה מאד צפויה: רינת רוצה לקבל שליטה על כך שתהיה לה תחושת בטחון:

ביטחון בכך ששי ירצה אותה, יאהב אותה ויעריך אותה.

בטחון שדני ישמע בקולה ויתנהג בצורה שלא תאתגר אותה

וביטחון בכך שהיא אף פעם לא תאבד שליטה ותצא מהכלים.

וכאן אני רוצה להסביר לכם רעיון חשוב.

מטופל מגיע למטפל בגלל שהוא רוצה לקבל תחושת ביטחון.

עד שהגיע לטיפול הוא הפעיל כל מיני צורות של שליטה כדי לחוש את תחושת הביטחון הזו, למשל במקרה של רינת: רינת רוצה לחוש ביטחון בכך שהיא רצויה ואהובה והכל מסבירה צפוי ומתנהל כמו שהיא רוצה. כדי שזה יקרה היא ניסתה לתמרן את בעלה שייתן לה את היחס שמעניק לה תחושת ביטחון, אבל בשטח זה לא כ"כ קרה…

כשרינת התייאשה משי היא עברה לבנה דני וניסתה בכל דרך אפשרית לדגום לו לייצר עבורה את הביטחון שאליו היא שואפת,

וגם שם רינת נוחלת אכזבות…

וכאן, כשרינת מגיעה לקצה קצה של הייאוש- אז היא מגיעה לטיפול, ובליבה משאלה אחת- אנא ממך, המטפל, תחזיר לי את השליטה לידיים! תעשה קוסמות כדי שבעלי יכבד אותי, תשנה את הבן שלי שיתנהג כמו שאני רוצה ותשנה גם אותי כדי שאני ירגיש טוב ואהיה מרוצה מעצמי ולא אצא משליטה.

ומה התפקיד של המטפל?

האם המטפל אמור לשנות את שי?

האם התפקיד של המטפל להנדס את דניאל?

או לתכנת את רינת באופן כזה שתהיה לה שליטה מלאה על כל עולם הרגשות וההתנהגויות שלה??

לא ולא,

ולמען האמת אני גם לא יכול! מי אני שאשנה אנשים ורגשות והתנהגויות??

אז מה כן התפקיד שלי?

התפקיד שלי הוא לשאול את רינת שאלות- שאלות שיש להן כמה מטרות:

1. לתת לה תחושה של הכלה נקייה, ללא שיפוטיות וללא ביקורת. הרי היא כל כך מבקרת את עצמה ולא מעריכה את עצמה, וככל שתהיה מסוגלת לעשות העברה מהמטפל, ולהתחיל לראות את עצמה בעיניים חומלות, עם כמה שפחות ביקורת, אז היא פחות ופחות תזדקק לאישורים של שי בעלה.
2. לעשות איתה בירור בעולם הפחדים ולהסתכל לפחד בעיניים: "מה קורה לך כששי עוזב את הבית?" "מה זה מספר עלייך שדניאל מציק לאחיותיו?" השאלות הללו עוזרות לרינת לראות את הדברים מתוך נקודת מבט ראשונית- להבין שהכל מתחיל ונגמר בתוכנו ואין שום טעם להפעיל שליטה על אחרים כדי להרגיש טוב.
3. לצלול לילדות ולברר את המקומות שבהם התערערנו. השיח הזה גם מרפא כי כשמוציאים את הכאב החוצה ומדברים עליו אז הוא נחלש. בנוסף- יש כאן הבנה שאין מקום לאשמה עצמית והלקאה עצמית, כי אנחנו מתנהגים כך וכך בגלל שעברנו כך וכך, ולכן אין טעם שנכעס ונרד על עצמנו.